הפנתרים השחורים- כרוניקה של מאבק

13 בינואר 1971 עיתון "על המשמר" – הכתבה הראשונה: מופיע לראשונה השם "הפנתרים השחורים": "אנחנו נהיה הפנתרים השחורים של ישראל.

3 במרץ 1971, רחבת עיריית ירושלים – ההפגנה הראשונה: כל המנהיגים יחד עם חברי מצפן נעצרים במעצר מנע לפני ההפגנה ע"פ החלטת רוה"מ גולדה. טדי קולק מסלק אותם בקריאה "תרדו מהדשא, פרחחים".

13 באפריל 1971, משרד ראש הממשלה – פגישה עם "הפנתרים השחורים": רוה"מ מנהלת שיחה של עובדת סוציאלית עם נערי רחוב. אחרי הפגישה מכנה אותם "לא נחמדים".

18 במאי 1971, מרכז העיר ירושלים – "ליל הפנתרים", ההפגנה הגדולה: על-פי הערכות שונות, בין 5,000 ל-7,000 מפגינים השתתפו בהפגנת הענק הזאת בשעת השיא שלה, אשר יותר מכל פעולה אחרת היא שהטביעה את תדמית הרדיקליות הבלתי מתפשרת על "הפנתרים השחורים".

28 במאי 1971, קולנוע "שדרות" תל-אביב – עצרת הזדהות: עשרה ימים אחרי ההפגנה הגדולה מתכנסים בתל-אביב תומכים ונציגי "הפנתרים השחורים" לעצרת סולידיות עם המאבק.

30 במאי 1971, "הארץ": העיתונאי נתן דונביץ קורא למשרד הסעד להפיץ אמצעי מניעה בקרב משפחות מרובות ילדים וללמד אותם את השימוש בגלולה.

יוני 1971 – יוצא "דבר הפנתרים השחורים", הגיליון הראשון של ביטאון התנועה: בביטאון הם לראשונה מכנים את פעילותם במונחים הרדיקליים החד-משמעיים, "התנגדות" (Resistance) ו"התקוממות" (Uprising), בהקשר האשכנזי-מזרחי: "ארגוננו קם על רקע הצטברות מרירות מאז הגיעו המתיישבים האירופאים הראשונים לארץ. ארגוננו הוא הביטוי הראשון להתנגדות של יהודי המזרח. התנגדות שימיה כימי היכרותנו עם יהודי אשכנז."

5 ביולי 1971, כיכר הדווידקה ירושלים – ההפגנה השקטה: בשיתוף פעולה מלא עם המשטרה, קיימו "הפנתרים השחורים" מכל הארץ הפגנה לא התנגשויות וללא הפעלת כוח משני הצדדים. בהפגנה התקהלו כ-3000 איש ואישה שמתוכם 500 חברי הארגון ותומכיהם בעיקר מירושלים ומתל-אביב. הם נשאו כרזות בגנות האפליה ולחיסול העוני וקראו לגולדה להתפטר. הפנתרים הוכיחו שליטה מלאה באופי הפעילות של הארגון.

13 ביולי 1971, הדחת/פרישת אדי מלכה: אדי מלכה מודיע על פרישתו הסופית מהתנועה ועל הקמת ארגון נפרד בשם "כחול לבן".

28 באוגוסט 1971, כיכר-ציון ירושלים – הפגנת אלפים סוערת, שורפים בובה של גולדה: "אנו מזהירים את הממשלה שנפעל בכל האמצעים הנחוצים נגד משפטי הראווה. …מדינה אשר חצי מתושביה מלכים וחצי עבדים מנוצלים – אנו נעלה אותה באש. …לאזרח הדפוק – אתה דפוק לא מפני שנולדת, חלילה, דפוק. אלא מפני שדופקים אותך. (מפקדת 'הפנתרים השחורים' בישראל – ירושלים. הכונו להפתעות.)"

15 באוקטובר 1971, 'לה-מונד', צרפת: בראיון לעיתון הצרפתי מסבירה גולדה מאיר את מצב האפליה הכלכלית נגד המזרחים בישראל: "הם הביאו איתם את האפליה, שהייתה נהוגה כלפיהם בארצות מוצאם."

4 בינואר 1972, כיכר הדווידקה ירושלים – הפגנה נגד הקיצוצים בתקציב: "הפנתרים השחורים" מפגינים נגד כוונת הממשלה לקצץ בתקציבי החינוך, השיכון והסעד.

18 בינואר 1972, הפגנה מול בנייני האומה בפתיחת הקונגרס הציוני: "הפנתרים השחורים" מנצלים את כינוס הקונגרס הציוני בירושלים ואת תשומת הלב התקשורתית, כדי להפגין ולהביא את מסר המאבק. לראשונה יוצאת התנועה במפורש נגד התנועה הציונית כאחראית למצב אי-השוויון החברתי-כלכלי בו היו נתונים המזרחים.

1 בפברואר 1972, קמפוס האוניברסיטה העברית: מתכנסים סטודנטים תומכי "הפנתרים השחורים" ומזדהים עם המאבק המזרחי, כדי להקים את תא הסטודנטים של "הפנתרים השחורים" באוניברסיטה.

14 במרץ 1972, ירושלים –מבצע החלב של "הפנתרים השחורים": במבצע לילי נוסח רובין הוד, מעבירים צ'רלי ביטון ופעילי התנועה בקבוקי חלב שהיו מיועדים לשכונת רחביה, לשכונת האסבסטונים בקרית היובל. בכרוז שהוצמד לבקבוקי החלב נאמר: "מבצע חלב לילדי שכונות העוני. ילדים אלה אינם מוצאים מידי בוקר מאחורי הדלת את החלב לו הם זקוקים. לעומתם יש כלבים וחתולים בשכונות העשירות שלהם יש חלב כל יום ובשפע."

27 במרץ 1972, הכנסת: מוגש לאישור הכנסת התקציב המכונה "תקציב הפנתרים", משום הגידול המשמעותי בסעיפי החינוך, הדיור והשיכון שנעשה בו בהשוואה לתקציב הקודם. הגדלת התקציב נחשבת לאחת ההצלחות המידיות של "הפנתרים השחורים".

1 במאי 1972, ירושלים: הפגנה משותפת של "הפנתרים השחורים, "מצפן" ושי"ח נגד העוני, האפליה וסיפוח השטחים. המשטרה מפזרת את ההפגנה בכוח ונעצרים למעלה מ-60 מפגינים.

11 ביוני 1972, ירושלים: ארבעה ממנהיגי הפנתרים נעצרים באשמת אחזקת בקבוקי מולוטוב ועל כוונה להשתמש בהם נגד משרדיו של מאיר כהנא.

3 ביולי 1972, ירושלים: שביתת רעב של 10 "פנתרים שחורים" במחאה על מעצר חבריהם. גם ח"כ שלום כהן ("דמוקרטים ישראלים") שובת רעב בכותל במחאה נגד המעצרים.

1 בפברואר 1973: הרב עובדיה יוסף, הרב הראשי הספרדי לישראל ולימים מנהיגה הרוחני של ש"ס: "יש רבים מבין אחינו האשכנזים שמופיעים בשער כמי שדואגים לספרדים, אך דבר זה הוא כלפי חוץ בלבד ובאמת אין הדברים כך."

27 בדצמבר 1972, ירושלים: "הוועידה הארצית של הפנתרים השחורים" שמטרתה לנסות ולאחד את השורות מכל הארץ. מגיעים "פנתרים שחורים" מבת-ים, בית-שאן, באר-שבע, תל-אביב, רמת-גן ועוד. הועידה מסתיימת ללא הצלחה מרובה.

21 בפברואר 1973: פלג של הפנתרים השחורים מתאחד עם סיעת "הדמוקרטים הישראלים" של ח"כ שלום כהן לקראת הבחירות ומקימים את "די – הפנתרים השחורים, דמוקרטים ישראלים". האיחוד גורם לעימות קשה עם ראובן אברג'ל ואנשיו שמתנגד בתוקף להליכה לבחירות בכלל בטענה שאינם בשלים עדיין לבחירות.

18 באפריל 1973, שכונת התקווה: "ברוכים הבאים לשיכון עממי של "הפנתרים השחורים", זהו השלט שהונף בחזית הבית אליו פלשו 16 משפחות בשכונת התקווה, במחאה על מצוקת הדיור הקשה ממנה סבלו. המבצע נערך ביוזמת "הפנתרים השחורים". פעולה דומה של פלישה התקיימה גם בבת-ים.

22 ביוני 1973: מוגש לממשלה דו"ח "וועדת ראש הממשלה לילדים ובני נוער במצוקה", על-ידי ישראל כץ היו"ר. הדו"ח הוגש למעלה משנתיים מיום מינוי הוועדה, למורת רוחה של גולדה מאיר. הדו"ח מצביע על מצוקה כלכלית קשה המרוכזת בקרב "יוצאי אסיה אפריקה" וכן על העדר מדיניות סוציאלית כוללת.

15 בספטמבר 1973, בחירות להסתדרות הכללית: "הפנתרים השחורים – דמוקרטים ישראלים" זוכים ב-3 מושבים בוועד הפועל ויוצאים מעודדים לקראת הבחירות לכנסת.

באוקטובר 1973, מלחמה: המצרים והסורים תוקפים את ישראל בהפתעה גמורה ביום הכיפורים. ישראל נכנסת לתקופה של מתח ביטחוני מוגבר, חששות, אבל כבד על אלפי ההרוגים. המחאה החדשה היא מעתה נגד "המחדל" של ממשלת גולדה ודיין שלא חזו את מתקפת הפתע. המחאה החברתית נדחקת לשוליים הציבוריים.

31 בדצמבר 1973, בחירות לכנסת (נדחו מאוקטובר): "הפנתרים השחורים" מתמודדים בשני הפלגים: "פנתרים כחול לבן" של אדי מלכה, ורשימת "פנתרים שחורים – דמוקרטים ישראלים" בראשות שלום כהן וסעדיה מרציאנו. במצע הם רושמים: "בארץ חיים שני מעמדות: השבעים והדפוקים. אין אפליה של עדה זו או אחרת. יש קיפול של מעמד שלם, מעמד הרוב הדפוק, ברובו מבני עדות המזרח." הרצוג טוענת שבדרך אל הקלפי, כמו כל מפלגה מזרחית, גם הפנתרים מעדנים את המסרים ומכוונים למקום לגיטימי. אחרי הכישלון בבחירות, "הפנתרים השחורים" כמעט וחדלים להתקיים. מתוצאות הבחירות מסתבר שלולא הפילוג, הם היו עוברים את אחוז החסימה – כהן ומרציאנו השיגו 0.9 אחוז, ואדי מלכה השיג 0.4 אחוז…

יוני 1974: שלום כהן מפרק את הברית עם "הפנתרים השחורים" ומפנה את עיקר פעילותו לכיוון השאלות המדיניות והשאלה הפלסטינית.

18 ביוני 1974: נידון צ'רלי ביטון ל-7 חודשי מאסר בפועל על תקיפת שוטר. לאחר שנשיא המדינה סירב לחון אותו ביטון מסרב לרצות את העונש ויורד למחתרת. אישי ציבור רבים ביניהם אליהו אלישר, שולמית אלוני והרב עובדיה יוסף, פונים לשר המשפטים שיפעל להמתקת העונש.

פברואר 1975: נפסלת רשימת "הפנתרים השחורים" להסתדרות המורים בנימוק, שהחתימות על הבקשה הוצאו מהמורים במרמה.

אוקטובר 1975: יהושוע פרץ יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, נידון לעונש מאסר בפועל על סגירת שערי נמל אשדוד. פועלי הנמל ומפעלים רבים ברחבי הארץ שובתים ומפגינים במחאה על העונש שנתפס על-ידם כדיכוי של מנהיג פועלים. עיתון הארץ (7.10.75) כינה את הפגנות ההזדהות "חוליגניזם": "שוב אין מה להתיר ליהושוע פרץ ובני עדתו להוסיף ולשלוט על הנמל והעיר. יש לחנך אותם לכבד חוק ובית-משפט, ויש לקיים את הסדר כנגד כל מי שירצה להפריעו."

יולי 1976: יוצא לאור "מנחה מרוקאית" – ספר שירים ראשון של המשורר הצעיר ארז ביטון. הספר עוסק במפגש התרבותי בין מזרח ומערב ובערגה אל עולם שהולך ונשכח. השירים הופכים תוך זמן קצר מקור השראה ליוצרים מזרחים רבים וחלקם מולחנים על-ידי המוסיקאי שלמה בר.

נובמבר 1976: עולה לבמה המופע המוסיקלי "קריזה" של נולה צ'לטון ומזעזע בישירות והבוטות שלו בטיפול בשאלות יחסי אי-השוויון בין אשכנזים למזרחים. חודשיים לאחר מכן, מתוודה מנהל מחלקת המוסיקה ברדיו הממלכתי שהוא מסרב לשדר את המוסיקה "המזרחית" המכונה מוסיקת הקסטות (הפורחת מאוד באותם ימים), "עקב רמתם הנמוכה של הטקסטים, העיבודים והליווי."

באותו חודש עולה הצגת תאטרון של התיאטרון הקהילתי "אוהל יוסף" משכונת קטמון ט' בירושלים. ההצגה, "הנושר" בבימויו של שלמה וזאנה הצעיר ובהשתתפות שחקנים מהשכונה בהדרכת הבמאי החברתי אריה יצחק, עוסקת באופן חזיתי ורדיקלי בשאלות חייהם של נערים בשולי החברה הישראלית. מקבוצת התאטרון הזאת נולדה תנועת "האוהלים".

מרץ 1977: שלום כהן מקים את "מפלגת החופש" עם יהושוע פרץ, וצ'רלי ביטון וכוכבי שמש מתפלגים ומצטרפים לרק"ח. בתעמולת הבחירות מפיצים פעילים קיבוצניקים סיסמה נגד המחאה המזרחית: "די לבכות בארץ הזאת." באותם ימים ממש רואה אור ספרו של לב חקק "האסופים" שתוקף בחריפות את דיכוי המזרחים על-ידי האשכנזים. חודשיים לאחר מכן, לאחר הבחירות, מופיע ספרו של סמי מיכאל "חסות".

17 במאי 1977 – מרד הקלפיות של המזרחים. מהפך פוליטי ראשון בישראל. הליכוד בראשות מנחם בגין זוכה ב-43 מנדטים לעומת 32 של המערך בראשות שמעון פרס. 75 אחוזים ממצביעי הליכוד הם מזרחים. בנאום הניצחון בגין נוגע בנקודה הרגישה – הצבעת המחאה של המזרחים: "היום חל מפנה היסטורי… האזרחים הוכיחו שאינם עבדים נפחדים של המערך". כל רשימות הפנתרים לשעבר נכשלות, מלבד צ'רלי ביטון שנכנס לכנסת בסיעת "הפנתרים השחורים" בתוך רשימת רק"ח. סעדיה מרציאנו הצטרף לרשימת של"י בהסכם רוטציה עם מאיר פעיל, אך מאיר פעיל לא מכבד את ההסכם ורק לאחר לחצים רבים מפנה את מקומו למרציאנו שמכהן כחבר כנסת במחצית השנה האחרונה של הקדנציה. ביטון יכהן כחבר כנסת רדיקלי, מקורי ואופוזיציונר במשך 15 שנה עד 1992. בבחירות 1992 פורש ביטון מחד"ש ומתמודד ברשימת "התקווה", אך לא עובר את אחוז החסימה.

מודעות פרסומת